<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת אמור</h1>
<h2>דף ד.</h2>
אשר יהיה בו מום [ויקרא כ"א]. אי כתיב אשר יהיה ולא כתיב בו, ה"א דוקא שנולד בו מום לאחר הדיבור כזיבה וכנגעים, לפני הדיבור מניין, ת"ל אשר בו מום. ואין לי אלא שהיה תם ונולד בו מום שנ' יהיה, נולד בו מום מעיקרו מניין שפסול לעבודה ת"ל אשר בו מום. אין לי אלא מום קבוע כמו עור מום עובר מניין ת"ל אשר בו מום. וק"ק ואמאי לא פריך והא אפיקתה (כדפירש) [כדפריך] גבי אין לו עיין עליו בפ"ק דקדושין [ד' ע"א]. וכ"ן די"ל דהתם יליף ליה מייתור יו"ד דאין מדלא כתיב אן כמו מאן יבמי, אבל הכא יליף כולהו מן משמעותיה דקרא "בו מום" דמשמע בין נולד לו לפני הדיבור בין נולד לו מום מעיקרו ובין מום עובר, כיון שהוא בו עכשיו פסול לעבודה.
<h2>דף ו:</h2>
ד"א ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג]. לקיחה לכל אחד ואחד. וכן פסק שצריך לכל אחד ואחד אתרוג ולולב ולא בשותפות, וכן אמרינן בגמרא פרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב] האחין שקנו האתרוג בתפוסת הבית, אם יכול אחד לאוכלו ולא יקפיד חבירו יצא. ופרשב"ם בזמן הזה שכל הצבור יוצאין באתרוג אחד, לא דמייא לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית, דמתחילה לדעת כן קנו ונעשה כאלו הקנו זה לזה במתנה ע"מ להחזיר, ואין לך מתנה גדולה מזו. וההיא דאחין שקנו בתפיסת הבית הרי כשקנו לאכילה, ואח"כ נטלו לצאת בו, אבל היכא דקנו אותו מתחלה לצאת בו נעשה כאלו קבלו אותו מתחלת קנייתו ליתן כל אחד ואחד לחבירו במתנה ע"מ להחזיר. וק"ק לריצב"א מה מועיל מתנה ע"מ להחזיר, והא אמרינן [נדרים מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודש(ת) אינה מתנה, וכן פריך ליה על מעשה דבית חורון. ופי' ריב"א הא דאמרינן דאינה מתנה, ה"מ היכא דעיקר המתנה אינה אלא הערמה, כדי להאכיל לאביו, כההיא מעשה דבית חורון. ובירושלמי [שם פ"ה ה"ו] מפרש כן. וכן משמע בפ' יש בכור [נ"א ע"ב] ר' (יוחנן) [חנינא] הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר, חזיה לההוא גברא דהוה רגיל ואזיל לקמיה, א"ל לאו גמרת ויהבת מידעם. הלכך אין בנו פדוי דלא נתכוון אלא להערמה בעלמא ולא לשום נתינה. מכאן פסק דצריך הכהן ליקח בפדיון קצת דאי לא שקיל כלל מתנה ע"מ להחזיר לא הוי מתנה, וא"כ גבי אתרוג נמי מתנה ע"מ להחזיר לא שמיה מתנה, אלא א"כ היה יכול לאוכלו אם ירצה ולא יקפיד עליו ואם לא כן הערמה בעלמא הוא, כיון שמחזירין כולן, וכן הפסק, וצ"ע על מנהג העולם.
<h2>דף כה:</h2>
ומעוך וכתות וכו' [ויקרא כ"ב]. כולן בבצים דברי ר' יהודה וחכמים אומרים מעוך וכתות בבצים ונתוק וכרות בגיד ובגמרא אף בגיד.
<h2>דף ל:</h2>
פירוש ראש השנה. דבר אל בני ישראל [ויקרא כ"ג]. אין לי אלא ישראל מניין לרבות הגרים והעבדים משוחררים, ת"ל יהיה לכם זכרון תרועה. ודוקא משוחררים אבל שאינן משוחררין לא, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ופטירי דומיא דנשים. וק"ק כ"ן אמאי לא אמרינן כל שישנו במלאכה ישנו בתרועה ולחייב נשים ועבדים, כדאמרינן [פסחים מ"ג ע"ב] כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וכ"ן די"ל לא אמרינן כל שישנו וכו' אלא בחד דבר כגון באכילת חמץ ובאכילת מצה, אבל בשני דברים מלאכה ותרועה לא אמרינן, וכן בלבישת כלאים ולבישת גדילים. וכן פי' לעיל דאיצטריך (תרווייהו) [תיראו] לרבות נשים למוראת אב ואם. ולא אמרינן כל שישנו בשמירת שבת דסמיך ליה בקרא ישנו במורא אב ואם, דבתרי מילי לא אמרינן כל שישנו וכו'. וק"ק כ"ן דבריש ערכין [ג' ע"ב] אמרינן והני כהנים הואיל וליתניהו בלבישת כלאים [אימא] לא מחייבין בציצית. וי"ל כדפי' דכולו דבר חד הוא כי לבישת כלאים ולבישת ציצית הכל הוא לבישה. ועוד י"ל כ"ן דלא אמרינן כל שישנו, אלא כל שישנו במוקדם במקרא דהוא בכלו, במאחר נמי באותו קרא ישנו ולא יצא מן כלו קמא, אך לא אמרינן כל שישנו במאוחר בקרא, ישנו במוקדם. ואל תשיבני מן זכור ושמור שהרי זכור מוקדם לשמור, ואפילו הכי אמרינן [ברכות כ' ע"ב] כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. די"ל דשאני זכור ושמור דבדיבור אחד נאמרו.
<h2>דף לא.</h2>
ואע"ג דנשים מפטרי בתקיעת שופר הן שהנהיגו על עצמן וקבלו המצוה עליהם. ופסק דתוקעין לנשים לבדם ומברכים להן. וכן פי' רבינו יצחק בן יהודה [דמותר] לתקוע לנשים ולברך, ומייתי ראיה דאפילו בדבר הפטור אם הנהיגו עליו יכול לברך ואין זו ברכה לבטלה. וראיה מדרב יוסף שהיה סגי נהור דאמר רב יוסף [ב"ק פ"ז ע"א] מאן דאמר לי סומא פטור מן המצות עבדינן יומא טבא לרבנן. וכי ניחא ליה לרב יוסף שלא לעשות שום מצוה ושלא לברך קונו. אלא לאו היה שמח שלא היה מחוייב, ואעפ"כ היה עושה ומברך עליהם. ועוד ראיה [מגילה כ"ג ע"א] הכל עולין למניין שבעה בקריאת התורה אשה וקטן, ואע"ג דנשים לא מחייבות בתורה, מברכות אם קוראות. וכן פסק דאפילו בכל דבר שהן פטורות כגון ציצית ותפילין וראיית פנים אם הנשים נהגו על עצמן מברכות. וראייה [עירובין צ"ו ע"א] ממיכל בת שאול שהיתה לובשת ומנחת תפילין, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל. ומטעם זה נהגו מקצת נשים צדקניות להניח תפילין ולברך ולהתעטף בציצית. וכן פסק אם האשה אוכלת בסוכה מברכת לישב בסוכה ואע"ג דמיפטרא. אך פסק בטלית שאולה שהיא פטורה מן הציצית, אין לברך עליו רק במתנה על מנת להחזיר. וכן פר"ת וכ"ש בטלית של חבירו הלובשו שלא מדעתו שהמברך עליו שהוא ברכה לבטלה, דלא שייך טעם דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה דלא עדיף ספק מן הודאי משאילו דאינו מברך עליו כדפי'. אך על ידי מתנה על מנת להחזיר יכול לברך אך שיחזירו לו או נותנו לאחר לברך, כההיא [סוכה מ"א ע"ב] נתן ר"ג רשות לברך וברכו כולם.
<h2>דף לח:</h2>
בכל מושבותיכם [ויקרא כ"ג]. שינהוג איסור חדש בכל מקום שאתם יושבים בין בארץ בין בח"ל. וכן פסק דחדש נוהג בח"ל כדר' שמעון [תו"כ אמור פרשתא י' הי"א] דמשוה חדש לערלה. וגם פסק דאם לא נשרשו לג' ימים אין האיר המזרח מתירן. ולכך שכר שנעשה מן שעורין או משבולת שועל שנזרעו ולא נשרשו לג' ימים קודם י"ו בניסן דאין האיר המזרח מתיר לשתות. באותם המדינות שזורעים שעורים ושבולת שועל שאין רוב המדינה זורעין ג' ימים לפני העומר. תשובה השיב ריצב"א הא דחדש נוהג בחוצה לארץ, ה"מ בשל ישראל אבל בשל גוים אינו נוהג בחוצה לארץ, אבל בארץ אפי' בשל גוים נוהג מההיא ירושלמי פ"ק דקדושין [ה"ט]. ורבינו שלמה מדרואש השיב היתר לשתות שכר אפילו בחורף ואפילו אין עומר מתירו כיון דרובא דעלמא זורעין קודם י"ו בניסן. ואע"ג דאין רוב המדינה זורעין קודם הלכה כר' זירא [כתובות ט"ו ע"א] דלא בעינן תרי רובי ואע"פ שדלתי המדינה ננעלות.
<h2>דף מ:</h2>
ושמרתם ועשיתם [ויקרא כ"ב]. זו משנה, ועשיתם זו מעשה. מכאן אמרינן [אבות פ"ד מ"ה] המלמד על מנת לעשות [מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות]. ד"א תלמוד קודם למעשה. ופסק כדאסיק [ב"ק י"ז ע"א] הא למיגמר הא לאגמורי, דלמוד לעצמו קודם עשיית מצוה, אבל לאגמורי לאחרים עשיית מצוה קודם לתלמוד. דבר אחר כל שאינו במשנה אינו במעשה. מכאן אמרינן [אבות פ"ב מ"ה] אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד.
